טבעוניוז | כל החדשות בעולם הטבעונות
טבעוניוזהרצאותחדשותתמונות השבועטוריםאוכל ומתכוניםסרטוניםיהדותארועים קרובים

הגיהנום בדיר של גבע הוא בנאלי לגמרי

אורנה רינת 6.8.2017

הגיהנום בדיר של גבע הוא בנאלי לגמרי

בבוקר השכם, כשקרני השמש הראשונות מאירות את העמק, עשוי ההולך אל הבריכה או חדר האוכל לשמוע פתאום, בין ציוצי הציפורים המברכות את היום החדש, קול קריאה תכופה, עיקשת, צורמת, ומיד אחריה קול עדין שעונה לה - וככה שוב ושוב בלי הפסקה.

בשבוע שעבר שודרה ב"חדשות כאן" כתבה על הדיר של קיבוץ גבע שבעמק יזרעאל. בחורה צעירה וגיבורה עבדה בו תחת הסוואה כתחקירנית של עמותת אנונימוס לזכויות בעלי חיים. הדיר של גבע, המחזיק בכ–2,000 כבשים, נחשב לאחד המשגשגים בארץ. החלב המופק בו משמש לייצור גבינות הצאן של "תנובה". יש מעט מאוד תחקירים העוסקים בהתעללות השיטתית בבעלי החיים במשקים, שענקית המזון לא מככבת בהם.

שוק חלב הכבשים נחשב לקטן ואיכותי. הוא מייצר גבינות יוקרתיות לאניני טעם, כמו פקורינו, פטה ורוקפור. אלה מתקשרות באופן מעומעם אצל הרבה אנשים עם פעמונים ורועה היורד מהגבעה, מחלל בחליל ונושא בזרועותיו שה תמים ורך.

הכתבה נפתחת בתצלום של כבשה שוכבת על האדמה. הכבשה, מסביר המנהל לעובדים, סובלת מצניחת רחם, "מה שהיינו עושים עד לא מזמן, היינו קוראים לרופא, שהיה מחזיר את הרחם למקום, אבל למי יש כוח לזה?" הדיר התייעל, והכבשה מורמת איפוא על ידי שני גברים ונזרקת בגסות למשאית. היא סיימה את תפקידה על פני האדמה. ייסוריה וגסיסתה מעולם לא היו מרכיב בעל ערך בתהליך הייצור.

הכבשים בגבע, כמו בכל דיר, מוכנסות להריון פעם אחר פעם, כדי להגביר את תפוקת החלב, שמתורגם כפי שמסביר אחד העובדים, "להרבה שקלים". לשם כך מחדירים לגופן התקן שמפריש הורמונים. ההרבעה מתבצעת בכוח, כשהכבשה משתוללת בניסיונות לחלץ את עצמה, הזכר מוכה לפעמים. העיוות הגנטי שעברו הכבשים גורם להן לפתח עטיני ענק, מין כדור עצום, שתלוי בין רגליהן האחוריות וגורם לייסורים קשים.

עד כאן החלק הרומנטי. כמו בטבע. עכשיו מגיע החלק של הקמת המשפחה. את שלב ההריון לא הצליחה התעשייה עדיין להחליף במשהו יעיל ורווחי יותר, והעובר גדל ברחמה של הכבשה ממש כאילו היה התינוק שלה. גופה מעניק לו חיים וכשהוא יוצא מהרחם המגונן אל העולם הזר, המום ומבולבל, היא מחכה שם, כדי ללקק את הגוף הקטן והרועד. היא הדבר הראשון שהוא רואה ושאליו הוא כמה.

היא הולכת אחרי העובד שלקח אותו, עד ששער מוטח בפניה, ואז מתחילות הצעקות.

הדיר של גבע מלא בקולות. מבחינת בני האדם העוברים לידו אלה צלילים חסרי מובן, אבל הקולות העולים ממנו, כמו מכל דיר, הם הקולות העצובים ביותר בעולם. קולות של בעלי חיים, שניסיונותיהם החוזרים ונשנים לחיות את חייהם, לגעת בוולדות שנוצרו ברחמם, מעידים, שוב ושוב, על חוסר יכולתם להבין, שחייהם אינם רצויים כלל כשלעצמם, שהם ורגשותיהם ורצונם לגעת בצאצאיהם הם רק תוצר לוואי חסר ערך של הסחורה הטמונה בגופם.

קריאות האמהות רודפות זו את זו בהתרגשות נטולת מנוח. הן אינן מסוגלות להפסיק להשיב לקריאות צאצאיהן. הצילומים מתעדים את האם פועה, הולכת סחור סחור במצוקה ומחפשת דרך להגיע לגור שלה, עד שהיא נמשכת בזנבה אל המכונות, שמתחילות לסחוט בכוח את חלב האם מהעטינים הרגישים, הנפוחים. במכל המלוכלך, עיניו המכוסות בדוק יונקים תרות ומחפשות, מנסה הטלה לינוק מהטלאים האחרים. תינוקות עזובים מנסים לינוק זה מזה או למצוא נחמה במוצצים המלאכותיים שהדביקו להם על הקירות המטונפים.

ונשאלת השאלה, מדוע בעצם צריך בכלל "תחקיר"? מדוע צריכה בחורה צעירה לחדור תחת הסוואה לאחד הדירים המשגשגים בארץ, בקיבוץ שהוא פאר האתוס הציוני, כאילו חדרה אל מעבר לקווי האויב, לחנוק את דמעותיה ולהבליג על כאבה, כדי לגלות לציבור את המעשים הנוראיים המתרחשים שם בסתר? האם צרכני הרוקפור והפקורינו עדיין אינם יודעים, אחרי אלפי התיעודים והתחקירים, שכדי לייצר את הגבינות שלהם לוקחים עגלים וטלאים וגדיים מאמהותיהם ושולחים אותם לבתי מטבחיים? שוב ושוב חוזר על עצמו הריטואל: כתבה בטלוויזיה, הצופים מוזהרים מפני "תמונות" קשות, וטרינרים מומחים מופיעים ומביעים זעזוע מהעובדה שכבשה פצועה לא טופלה, אבל איש מהם לא מביע זעזוע ממה שנחשב לשגרה נורמטיבית ולגיטימית, שהם ממלאים בה תפקיד מכריע — ההרבעות, ה"השבחות", ההריון, לקיחת הצאצאים, סחיטת החלב בכוח מעטיניה של אם שזה עתה ילדה ואיבדה את תינוקה.

דומה שבני אדם אינם קולטים באמת את ממדי הזוועה השוכנת במתקנים התמימים לכאורה הללו, המכונים דירים ורפתות, בלב לבה של הפסטורליה הקיבוצית. מדוע בעצם?

הפסיכולוגית והפעילה שירי זמיר־רז כתבה לאחרונה את הדברים רוויי הכאב האלה: "האמת היא שזה נורא יותר מכל דמיון. לשים עצמנו בנעליהם — כיצד נוכל? כיצד נוכל לדמיין פחד קיומי, כאב וחולי מרגע הלידה עד המוות? כיצד נוכל לדמיין נסיעה של שעות בתוך צואתנו, צואת אחינו, בחשיכה... כיצד נוכל לדמיין עצמנו נאבקים על חיינו ברגעים האחרונים מול יצור שאינו מבין ואינו מבקש להבין את זעקת האימה שבגרוננו?... אבל יש כאלו שלא יכולים שלא לדמיין. ועם הנורא הזה מוסיפים לחיות ולהתהלך בעולם. אל תשאירו אותנו לבד. זה כל כך נורא שאתם חייבים לדמיין... כי בסופו של דבר, עם כל המורכבות — היד על הסכין היא שלכם. הרפו מהסכין. זה כל כך נורא. האמת היא שזה פשוט כל כך כל כך נורא".

אבל שירי מצליחה לדמיין, כי היא מלכתחילה מייחסת להם את אותם רגשות שהיא מייחסת לעצמה. אנשים רבים יגיבו על התיאור שלה בלגלוג פסוודו־רציונלי, ויאשימו אותה ב"האנשה" וברגשנות. ביהירותם ובבורותם הם לא מעלים בדעתם, שהתפישה השוללת מבעלי חיים עם פיסיולוגיה דומה לשלנו יכולות רגשיות וקוגניטיביות מפותחות, שבמהותן דומות לשלנו, היא היא הנטולה כל בסיס רציונלי ומדעי. ביטוי הבוז "האנשה", שמשמעותו "אנחנו נמחוק מהפוסט הזה כל מי שישווה בין אשה לכבשה" (תגובה של פמיניסטיות רבות בפייסבוק להשוואות כאלה), מספק את התשתית האידיאולוגית להצדקתה של התעשייה, שאת אכזריותה כפי ששירי כותבת, קשה לדמיין.

אחד משיאיה של המהפכה המדעית בחקר התנהגות בעלי חיים היה הצהרת התודעה של קיימברידג' ב–2012, שבה קבעו בכירי המדענים בעולם כי "ליונקים וציפורים יש תודעה באותו מובן מהותי שבו אנו משתמשים במושג לגבי עצמנו". האתולוגית פרופ' איירין פפרברג סיכמה במדויק את השינוי שחל בתפישות החוקרים: "היוהרה שלנו הסתירה מאתנו את העובדה שיש עולם רחב של קוגניציה בחיות... ברור שחיות יודעות יותר מכפי שאנו חושבים, וחושבות הרבה יותר ממה שאנו יודעים". חוקר המוח החשוב ג'ק פאנקספ קבע, כי "יש עדויות מכריעות ביותר, שהיום אי אפשר לחמוק מהן, שליונקים אחרים יש הרבה מהמעגלים הרגשיים שיש לנו. ברמה הרגשית הבסיסית — כל היונקים דומים להפליא".

חוואים ניו־זילנדים סיפרו לסופר ג'פרי מאסון, שלפעמים טלאים חכמים לומדים לפתוח את המנעול של השער, ואז מלמדים טלאים אחרים. לפיכך יורים החוואים בניו זילנד בטלאים החכמים.

ולמרות זה אנחנו ממשיכים לבוז ליכולותיהם הקוגניטיביות והרגשיות, ובשם הבוז הזה לענות אותם למען תענוגות החיך שלנו. אלה אשר מכירים לכאורה בסבל מוכנים לגלות גדלות נפש ולשלם יותר תמורת הידיעה ש"הבשר שלי לא סבל בחייו". הקור הנושב מההצעה הזאת מצמרר לא פחות ממה שקורה בתעשיית המזון כיום. הפנטזיה המכוערת שנקראת "המתה הומנית" הומצאה רק כדי להסתיר את האנוכיות העירומה של מי שמאמינים שזכותם לפקורינו ורוקפור גוברת על זכותו של טלה לחיות, לא רק לא לסבול. ממה נובעת זכותם לא לסבול? כמובן, מההנחה שהם בעלי יכולת נפשית לסבול, ושהם אינם רוצים לסבול. אבל היכולת והרצון לא לסבול לא מופיעים לבדם, הם רוצים גם לחיות, וחיים אינם רק "אי סבל". אם לבעל חיים יש יכולת לסבול, פירוש הדבר שיש לו גם יכולת לשמוח. ולהתגעגע. ולאהוב.

ראו את פנטה, הטליה ממקלט לחיות משק: ראו את שמחת החיים שלה, את ניסיונותיה לקפוץ באוויר למרות נכותה. טלאים וגדיים נוהגים לזנק באוויר על כל ארבע רגליהם בבת אחת, כאילו אינם יכולה להכיל את השמחה שבתוכם. וראו את הסרטון על גארי, הטלה שהגיע נכה מהתעשייה לחוות החופש במושב עולש, שהקימו מיטל בן ארי ועדית רומנו. גארי עבר שיקום אינטנסיבי, והיום גם הוא כבר מקפץ ומשתולל. הוא קשור למיטל מאוד, והולך אחריה לכל מקום. כשהיא עובדת, הוא עומד בחוץ ומחכה לה שעות.

המראות האלה שוברים את הלב, כי עולה מהם לא רק הצורך שלהם "לא לסבול", אלא גם הצורך העצום באהבה ובמגע, ומשום שברור שבדירים ובבתי המטבחיים שום טלה לא קפץ מעולם באוויר בשמחה מתפרצת, ואיש לא ליטף את ראשו, בתוך הזוהמה והדם והצעקות — אפילו שהוא ניסה גם שם לחפש מגע, כפי שסיפר רונן בר, שעבד כתחקירן אנונימוס בבית המטבחיים של תנובה, ועצר ללטף טלה שמעד ונפל בדרך לשחיטה. הטלה נצמד אליו וליקק את ידו.

יש אנשים שמסתכלים על השמחה הזאת של הטלאים החופשיים, ורואים בעיני רוחם "המתה הומנית". נסלק מהעולם את נשמת הילדים שלהם, כי כל מה שמגיע להם זה חיים ללא סבל. אין להם זכות לחיים כשלעצמה, ולכן גם תאווה שלנו לעונג של כמה דקות חשובה מהחיים האלה. אז הם לא ישמחו יותר כך בקפיצות חסרות תכלית. הם יומתו המתה הומנית ביחד עם התום שלהם, שהיה תמיד בעוכריהם.

ערב יורד על העמק, קרני שמש אחרונות צובעות את הגלבוע באדום, בחדר האוכל של גבע שרים חברי הגבעטרון "כבשה פועה בוכה בדיר - זה בנה הקט אשר אבד/ישוב טלה אל חיק האם/ישכב בדיר ויירדם/והכבשה תישק אותו/והיא תקרא אותו בשם" - אבל לעולם הם לא יתירו לטלה לשוב אל חיק האם, שהרי הם אלה שסילקו אותו משם, ועל השולחן יש שפע גבינות איכות מתוצרת הדיר המשגשג של גבע. ובדיר ישנים שינה טרופה אם ותינוק.

התחקיר המלא:
השקר הלבן: תעשיית חלב הצאן נחשפת

כתבה זו פורסמה בעיתון "הארץ":
הגיהנום בדיר של גבע הוא בנאלי לגמרי



טבעונות   |   מפת האתר   |   חיפוש באתר   |   אודות האתר   |   תנאי שימוש באתר   |   כתבו לנו
קירות שקופים   |   הון שלטון מזון   |   איך לעבור לטבעונות   |   טבעונים עושים עסקים
המדע קבע: טבעונות היא התזונה הבריאה ביותר
עקבו אחרינו: פייסבוק טוויטר יוטיוב אינסטגרם פינטרסט הרשמה לניוזלטר ערוצי RSS